תכונות הצבעים גיתה שאף לקרב את הפילוסופיה ללימודי הצבע. על פיו בנוסף לאיכויות הפיסיולוגיות ולתכונות הפיסיקליות והכימיות של הצבעים, יש להם גם משמעויות רגשיות, מוסריות ואסתטיות נעלות. מצד הפלוס : צהוב – הטהור והנעלה ביותר, הוא בעל אופי שליו, עליז, מרגש ברכות, יוצר תחושה של חום ונינוחות. צהוב אדום – מייצג להט קיצוני וגם את ההשתקפות של השמש השוקעת, לכן הוא מעניק לעין תחושת חום ותענוג. אדום צהוב – העצמה קיצונית יותר של הצהוב, מייצג את הצד הפעיל של האנרגיה הגדולה ביותר. מצד המינוס: כחול – יסוד האפלה, סוג של ניגוד בין התרגשות ומנוחה, שכן כצבע טהור הוא מלא עוצמה, אך שייכותו לצד המינוס גורמת לכך שהוא מעורר שלילה. הוא יוצר רושם של קור, אך גם מזכיר צל נעים. כחול שיש בו משהו מהפלוס – צבע נעים. כחול אדום – חי, אך לא עליז. אדום כחול – יש בו משהו מעצבן. אדום: כהה ומרוכז – משרה רושם של רצינות והדרת כבוד. מדולל ובהיר – יש בו גם אצילות וחן. ירוק: מרמז למצב יציב ושקט, תולדת ההתאחדות של שני הצבעים הראשוניים (הצהוב והכחול). כאשר שני צבעים אלה מצויים בו במידה שווה הוא מעניק מנוחה ושלווה לעין ולנפש. צירופים בעלי האופי – צירופים המחברים שני צבעים מהמעגל תוך דילוג על הצבע שביניהם (מקביל להרמוניה של ניגודים של שברל). צירופים חסרי אופי – צירופים של צבעים סמוכים במעגל הצבעים (מקביל להרמוניה של אנלוגיים לפי שברל). ההרמוניה של הצבעים יכולה להיות עשירה ומורכבת אם נשתמש בצירופים של צבעים בדרגות שונות של בהירות וכהות. בצירוף עם שחור, זוכה הצד האקטיבי שבצבעים בתוספת אנרגיה, בעוד שהצד הפאסיבי מפסיד אנרגיה. בצירוף עם לבן, או בהיר, מאבד הצד האקטיבי את כוחו, ואילו הצד הפאסיבי נעשה עליז יותר. צבעוניות בעלת אופי, היא כזאתי שיש בה עוצמה מתיקות וזוהר. עוצמה – כאשר שולטים צבעים אקטיביים. מתיקות – כאשר שולטים צבעים פאסיביים. זוהר – כאשר הצבעוניות מייצגת באופן כללי ומאוזן את מעגל הצבעים בשלמותו.