תורת הצבע של שברל

שברל לא גילה דבר חדש שהציירים לא הכירו קודם, חידושו הוא בכך שסיפק ביסוס מדעי למה שהוכיח ניסיונם של הציירים.

שברל הושפע מלאונרדו דה-וינצ'י, שבהתייחסו לצבעים שם לב לאפקט של ניגודים סימולטנים (בו-זמניים) של טונים: אור לבן וחזק וצל שחור כהה מאוד, מחזקים זה את זה. סמיכות של צבעים משלימים מחזקת ומייפה כל אחד מהם.

דה-וינצ'י טען כי ההרמוניה הצבעונית נובעת מיחסי האור-צל בתמונה ובנוסף על כך האמין שכל גוף צבעוני מקרין מצבעו על גופים סמוכים לו ובמקביל מושפע מהם.

שברל הגיע למסקנה כללית לפיה "שום צבע לא נראה בדיוק כפי שהוא, כאשר הוא נמצא בשכנות עם צבע אחר" ובעקבות מסקנה זו ניסח חוק כללי לפיו: "כאשר העין רואה בו זמנית שני צבעים סמוכים במשטחים לא גדולים מידי, היא תופסת אותם שונים זה מזה ושונים ממה שהם כל אחד בנפרד" (לדוגמא עיגול אפור, נראה בהיר יותר על רקע שחור).

באופן כללי הבחין שברל בשלושה סוגי ניגודים:

ניגוד בו-זמני: "כולל את כל התופעות של השינויים המתחוללים באובייקטים בעלי צבעים שונים, כאשר רואים אותם בו-זמנית".

ניגוד רציף: "כולל את כל התופעות שרואים, כאשר לאחר התבוננות אינטנסיבית באובייקט צבעוני מסוים, רואה העין, לאחר שהפסיקה להתבונן בו, דימוי של אותו אובייקט בצבע המשלים שלו".

ניגוד מעורב: חיבור תחושת הצבע המשלים של צבע מסוים עם הצבע של אובייקט סמוך לו, כלומר "תוצאה של היכולת לראות, לאחר התבוננות ממושכת, בצבע מסוים את הצבע המשלים שלו ובנוסף לו, לראות צבע חדש של אובייקט חיצוני כלשהו". הניגוד המעורב הוא התופעה הנקראת "תערובת אופטית", שכתוצאה ממנה חלים שינויים מהותיים בגוון ובעוצמה של צבעים סמוכים. עיקרון התערובת האופטית מאפשר "לשבור" צבעים ע"י צרופים מתוכננים היטב בכתמים קטנים של צבעים משלימים. כתוצאה מצרופים כאלה מתקבלים אפורים צבעוניים (לדוגמא צהוב עם מעט סגול ייצור אפור-צהוב).

התבוננות בצבעים, גם ללא קשר לרישום ולאיכות העצמים המיוצגים בציור, גורמת לנו הנאה, בייחוד אם הם מסודרים בהרמוניה. לכן שברל מעוניין להראות כיצד החוקים שניסח יכולים לסייע לצייר בחתירתו להגשים שלמות הרמונית בציורו.

הרמוניה של צבעים

אמנות האורצל

ציור בצבעים שטוחים.