ב24 בנובמבר התקיים דיון בנושא בעצרת האו"מ, שהיווה את תחילת המאבק על צורת החלוקה של ארץ ישראל. מדיון זה ועד הדיון ב29 בנובמבר התחוללה מערכה מאחורי הקלעים, על מנת למצוא פתרונות ופשרות על קוי המפה המוצעים.

ההחלטה על הקמת מדינה יהודית סימנה את תחילת המאבק על הארץ מעבר ממאבק בבריטים למלחמה בערביי א"י ומתנדבים מארצות ערב.

1. לאבטח את גבולות החלוקה,
2. לאבטח את היישוב בכל חלקי הארץ,
3. לאבטח את הפעילות של המשק העברי והחיים בערים המשותפות.
4. להתכונן לקראת יציאת הבריטים מהארץ,
5. להבטיח את המשך החיים התקינים מבחינה מנהלית.

נקודת המוצא: הבריטים לא ממלאים אחר החלטות האו"ם מהכ"ט בנובמבר האומרת שעליהם לשתף פעולה ולאפשר הגעת ועדה מטעם האו"ם שתמלא את מקומם ותעביר את השלטון לשתי המדינות החדשות.

הערבים הגיבו בזעם על החלטת האו"ם לחלוקת הארץ לשתי מדינות. ה"וועד הערבי העליון" החליט על שביתה כללית בת 3 ימים מה1/12/47. ממועד זה התגברו פעולות הערבים נגד היישוב היהודי. בערים המעורבות (ירושלים, חיפה, טבריה, יפו וסביבתה) הפעילו צלפים, פוצצו בתים והחדירו מכוניות תופת לשכונות היהודיות. במקביל לחמו באכזריות בדרכים אל הערים והיישובים היהודיים, אשר בחלקן הגדול עברו בין היישובים הערביים. מטרתם הייתה להכשיל בכוח את תוכנית החלוקה עוד טרם ביצועה, מתוך מחשבה שיצירת תוהו-ובוהו בארץ ושימוש בכוח יגרום לביטול התוכנית. להביא לניתוק היישובים ולהריסתם. התוצאות היו מרות וקשות בקרב היישוב היהודי; נגרמו נזקים רבים ברכוש ואבידות רבות בנפש. הבריטים סייעו לערבים במסירת נקודות אסטרטגיות בא"י, וכן עריקים מהצבא הבריטי סייעו לערבים בפעולות חבלה. התנכלויות אלה, של הערבים, הביאו לראשיתה של מלחמת העצמאות.

הכוחות הצבאיים בארץ ערב מלחמת השחרור:

הצבא הבריטי כלל 72 אלף חיילים. כוחות חיל האויר הבריטי כללו 51 אלף חיילים. הליגיון הערבי (כוח ערבי בצבא הבריטי) מנה 7,400 חיילים. חיל הספר (גם הוא ערבי) מנה 3,000 חיילים. המשטרה הבריטית מנתה 4,100 שוטרים. אנשי הצי המלכותי מנו 310 חיילים.

חיל הספר והליגיון הערבי היו כוחות שהוקמו ביוזמה בריטית. חיל הספר פורק בתחילת ינואר 1948. הליגיון הערבי כלל שלושה גדודי חיילים מאומנים תחת פיקוד קצונה בריטית (היו גם מיעוט של קצינים ערביים). במקביל פעלו אירגון ה"נאג'דה" וה"פותואוה"- אירגונים צבאיים למחצה. ואנשי כנופיות של עבד קאדר-אל-חוסייני פעלו באיזור ירושלים והרי יהודה. חסן סלמה הפעיל כנופיה באיזור רמלה-לוד. גם משוחררי הצבא הבריטי הערביים הצטרפו לכנופיות. כך גם הכפריים שהוזעקו להצטרף לפעולות נגד הישובים היהודיים. נשלחו גם כוחות עזר של פאוזי אל-קאוקג'י בראש 'צבא ההצלה'- שפעלו בצפון, וכוחותיו של ששיקלי שפעלו בצפת יחיעם והגליל. האחים המוסלמים ממצריים פעלו באיזור הדרום.

לערבים היה נשק רב. מדינות ערב תמכו בערביי ישראל בנשק- כ- 10,000 רובים.

מטרות היהודים:

1. להרחיב במהירות המירבית את הכוח הלוחם של היישוב.
2. להכין תוכניות הגנה והתקפה שיבטיחו עמידה בפני התוקפנות הערבית.
3. להשיג נשק- זו הייתה הבעיה הקשה ביותר. נעשו ניסיונות רכש במדינות שונות באירופה, באמצעים הדלים של היישוב.

"ההגנה" היוותה את הכוח הצבאי הראשי. היא נחלקה למספר גופים. הגוף המבצע והמוכשר ביותר ללחימה בהגנה היה: הפלמ"ח ,שהתארגן עוד בשנת 1941, מנה כ2,200 מגויסים (15 פלוגות) וכ1,000 אנשי מילואים.

הכוח הגדול ביותר ב"הגנה" היה: החי"מ (חיל משמר), שהיה מורכב מבני 25 ומעלה, שידעו להפעיל רובה להגנתם.

חלק נוסף היה: החי"ש (חיל שדה), שהכיל כ9,500 לוחמים בגילאים 18 עד 25 שקיבלו הכשרה צבאית בסיסית.

כמו-כן, שרתו במסגרת המשטרה הבריטית 1,792 שוטרים יהודים: משטרת הישובים העבריים, שהיו בעלי רקע של אימון משטרתי וסייעו רבות באבטחה.

האצ"ל- מנה בין 2,000 ל- 3,000 איש.

הלח"י מנה כמה מאות. משוחררי הבריגדה, בעלי רקע צבאי בריטי, מנו 27,000 איש.

הגח"ל [גיוסי חוץ-לארץ- עברו אימונים צבאיים עוד במחנות העצורים בקפריסין ובמחנות בגרמניה ועם הגעתם לארץ הצטרפו ליחידות הקרביות],

המח"ל [מתנדבי חוץ-לארץ, מתנדבים יהודיים בעלי ניסיון צבאי משירות בצבאות בעלות הברית במלחה"ע2],

הש"י [שירות ידיעות, עסקו באיסוף מידע מודיעיני],

הפל"ימ- הזרוע הימית של הפל"מח, 350 ימאים שלקחו חלק בפעולות הימיות.

הגרעין האווירי- רוכזו סביב חברת 'אווירון' שהוקמה ע"י הסוכנות לצרכי פיתוח הטייס האזרחי בשנת 1946, החלו לשלב באימונים טיסות צבאיות כמו סיורים וצילומים לפי דרישות מטה ההגנה, הם הניחו את הייסוד לקשר אווירי בין הישובים. היו להם 9 מטוסים קלים ו- 4 טייסים.

נושאי החימוש- נשק הושג בכל מיני דרכים: בגניבה ממחסני נשק בריטיים, פעולות רכש ותע"ש.

עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר1947 על חלוקת א"י, החריף המצב והמאבק על דרכי התחבורה היה לכורח המציאות. היה צורך דחוף לאבטח את הדרכים בכל רחבי הארץ, כדי למנוע ניתוק ישובים ואספקת מזון, תרופות וסיוע הגנתי ורפואי ליישובים המרוחקים שהיו נצורים (ירושלים, ישובים בנגב ובגליל), וכן היה צורך לאפשר מעבר חופשי לתחבורה יהודית פרטית וציבורית.

כדי לקיים את התחבורה ליישובים ולספק את הצרכים היומיומיים של התושבים, החלו היהודים לנסוע בדרכים עוקפות. לתחבורה הציבורית צורפו חוליות חמושות של הפלמ"ח. למרות זאת נפגעו מכוניות על נוסעיהן והוחלט על נסיעה בשיירות. לשיירות, שנועדו להעביר אספקה חיונית ליישובים הנצורים (גוש-עציון, ירושלים, ניר-עם ונגבה) נבנו כלי רכב משוריינים: משאיות עם תא נהג משוריין, אוטובוסים משוריינים וטנקים "פורצי מחסומים". אליהן נלוו כוחות חמושים ואנשי עזרה- ראשונה. בכבישים חסומים נסעו שיירות של טנקים "פורצי מחסומים", שפרצו והמשיכו בדרכם, אך רבות מהן נתקלו בהפגזות ממארבים ערביים. במקרים רבים התפתחו קרבות בין הכוחות הערביים לאנשי השיירות, אשר נסתיימו בהרוגים רבים והנשק וכלי הרכב נלקחו שלל בידי הערבים והאספקה לא הגיעה ליעדה. כדי לספק למובילי השיירות מידע על המצב בדרכים, נעזרו במטוסי "פרימוס" כך התאפשרה, סטייה של השיירה לדרך עוקפת. בעקבות הפיגועים הקשים בשיירות, בוצעו פעולות תגמול על דרכי התחבורה הערביות, ע"י מארבים, שהוקמו לצדי הדרכים וכן פגעו במקומות חנייה של אמצעי הלחימה הממונעים של הערבים. כן פעלו להשמדת שיירות סיוע של ציוד לחימה, שהיו מיועדים לתגבור הערבים והטבעת ספינות, שניסו להעביר אליהם אספקה צבאית.

הבריטים, שנכחו בקרבות היהודים והערבים בדרכים, הציעו ללוות את השיירות ולסייע בפינוי הנפגעים בתנאי, שיימסרו לידיהם המשוריינים והנשק. ההחלטות היו קשות ומתוך שיקול, שאין לנטוש פצועים בשטח, הוחלט לקבל את תנאיהם. בשעת הביצוע, העבירו הבריטים את המשוריינים והנשק לערבים (בעיקר השיירות לירושלים, יחיעם, חולדה). לאנשי השיירות נגרמו אבידות כבדות בנפש ואובדן חלק ניכר של המשוריינים. דרכים רבות שובשו בידי הערבים, או נחסמו וגרמו לניתוקם של ישובים ואזורים שלמים במקומות שונים בארץ.

תוצאות אלה, יחד עם כלל מספר הקורבנות וסיבות מדיניות נוספות, הביאו להחלטת שינוי המאבק על התחבורה בפרט ועל היישוב היהודי בכלל, כך נולד המבצע הראשון והגדול- "מבצע נחשון",

מבצע "נחשון" היה הראשון, מן הגדולים, במבצעים ההתקפתיים לכיבוש ושחרור דרכים החולשות על ישובים יהודיים במלחמת השחרור. מטרתו לפרוץ דרך לירושלים, לכבוש משלטים ולהחזיק בהם, מחולדה עד ירושלים.

על המבצע הוחלט, לאחר ששיטת השיירות, שפעלה עד אז, לא פתרה את מצוקתה של ירושלים הנצורה (ושל ישובים בנגב, בגליל ובאזורים נוספים). השיירות הובילו לעיר מזון, תרופות, נשק ותחמושת, אך בדרכן הותקפו קשות ע"י כנופיות ערביות ולא כולן הצליחו להגיע ומצבה של העיר החמיר. למבצע רוכז לראשונה כוח גדול של כ 1500 לוחמים מיחידות הפלמ"ח ומחטיבות ה"הגנה" ("אלכסנדרוני", "קרייתי" ו"גבעתי"). על הכוח פיקד מפקד "גבעתי"- שמעון אבידן. כן הועבר לכוח ציוד לחימה מהיישובים וציוד שהגיע ערב המבצע מצ'כוסלובקיה (מבצע "חסידה").

למבצע קדמו: כיבוש הר הקסטל, שחלש על דרך ת"א-ירושלים, ע"י כוח מחטיבת "עציוני" ומפקדת הכנופיות הערביות, ליד רמלה (בפיקוד חסן סלמה) פוצצה. במהלך המבצע פוצצו גשרים, נכבשו משלטים ויישובים ערביים שחלשו על הכביש לירושלים. גם מחנות צבא בריטיים נכבשו. המבצע עבר בהצלחה והשיירה הראשונה, בה 60 מכוניות אספקה, הגיעה לירושלים ולאחריה עוד שתי שיירות. עם תום המבצע, חזרו הכוחות ליחידותיהם, אך הדרך נחסמה שוב ע"י הערבים.

במהלך הקרבות על משמר-העמק, גויס ע"י צבא קאוקג'י גדוד דרוזי שכיר, במטרה להקל על כוחותיו. היחידה כבשה ב12/4 כפרים ערביים בהר-הכרמל, בסמוך לרמת- יוחנן, אושה וכפר-אתא. בטרם פתחו במתקפה, החל הכוח הדרוזי בהתנכלויות לחברי היישובים בשדות וירו לעבר רמת-יוחנן. ניסיון לכבוש את הכפרים, בהם ישב הכוח הדרוזי, ע"י פלוגה של ה"הגנה" נכשל והכוח נאלץ לסגת. למחרת בלילה תקפו שוב את הכפרים, בתיגבור פלוגה נוספת והתנהלו קרבות עזים בינם לבין הדרוזים. לוחמי ה"הגנה" קיבלו הוראת נסיגה, אך בבוקר הסתבר שעקב פגיעות ואבידות קשות לכוח הדרוזי הם הפסיקו להילחם ונטשו את הכפרים. את מקומם תפסו כוחות ה"הגנה" והתמקמו בהם. גם בקרב כוחותינו היו אבידות ונפגעים. נכבדי הדרוזים, שהתנגדו לפעולת הגדוד הדרוזי, ניהלו מ"ומ עם נציגי ה"הגנה" ומפקדי הכוח הדרוזי והגיעו להסכמה של אי-התקפה בין היהודים והדרוזים.

העיירה בית-שאן שימשה בסיס לכנופיות ערביות, שפרעו ביישובים היהודיים ובתחבורה באיזור עמק בית-שאן, עוד בתקופת המאורעות 1936-39. התושבים היהודיים, שעלו להתיישבותם באותה תקופה, סבלו קשות. עם פרוץ מלחמת השחרור, השתמשו בדרך, שעקפה את העיירה. היישוב הראשון, שהותקף, היה טירת-צבי ע"י כוח מצבא קאוקג'י. הכוח נהדף ע"י המגינים (16/2/1948) ולו אבידת קשות. עם פינוי העיירה ע"י הבריטים ב28/4, היא נתפסה ע"י הערבים, אשר התמקמו בבניין המשטרה. כהכנה לכיבוש העיירה ע"י תושבי היישוב וגדוד "גדעון" (מ"חטיבת גולני"), תפסו מחנה ליד תחנת-הרכבת והתמקמו בו. בשלב הבא (9/5), חיילי גדוד "גדעון" כיתרו את העיירה וכבשו שני כפרים ערביים, דרומית לה. ב11 במאי הותקפו: העיירה, תל בית-שאן וכן בניין- המשטרה. למחרת נכנס הגדוד לבית- שאן, לאחר כניעתה.

על גבעה, בסמוך למעלה-החמישה, היה בסיס בריטי, ששימש כתחנת ראדאר (מכ"מ). מבסיס זה הייתה להם שליטה על המתרחש באיזור סביב ועל תנועת המטוסים אליו. כוח של ה"הגנה", שיצא לסייע לחטיבת "הראל" (24/4/48) הותקף ע"י חיילים בריטיים, שיצאו מבסיס זה. עם פינוי הבסיס ע"י הבריטים ב10 במאי 1948, הוא הועבר על ידם לידי כוחות הלגיון הירדני. נעשו מספר נסיונות, ע"י כוחות צה"ל, לכבוש את המקום, תוך קרבות מרים, ללא הצלחה. רק במלחמת ששת - הימים, הצליחה יחידת שריון חטיבת "הראל" לכבוש את גבעת-הראדאר (6/6/67). במקום נמצאו עצמות לוחמים, שנהרגו בקרבות על הגבעה במלחמת-השחרור.

היוזמה בידי הערבים: הערבים מתקיפים ישובים מבודדים, תוך מטרה לכבוש את היישובים. מתקיפים בתוך הערים המעורבות, מתוך מטרה להטיל מצור על ת"א וחיפה ולנתק את ירושלים. מונעים מעבר בדרכים הראשיות כדי לנתק את הקשר בין הישובים היהודיים. הכוחות הערביים מורכבים מכנופיות גרילה ו'צבא ההצלה' של קאוקג'י, וכוחות העזר של שישקלי ו'האחים המוסלמים' ממצריים הפועלים בדרום.

מטרות היהודים בשלב הראשון: למנוע מהערבים כיבוש שטחים אשר יפגעו בהקמת המדינה היהודית. לבנות את הכוח הצבאי. לא להיתקל עם הכוחות הבריטיים הנמצאים בארץ. לכבוש נקודות אסטרטגיות. לא לנטוש ישובים.

שלב הלחימה השני, נטילת היוזמה, 3/4/1948 – 15/5/1948:

מעבר להתקפה של "ההגנה" והתמוטטות הגורם הערבי המקומי והמתנדבים הזרים.

ב4 באפריל 1948 החלה מתקפה של כוחות גדולים של "צבא ההצלה" של קאוקג'י על הקבוץ. הכוחות מנו כ2000 חיילים והיו בידיהם תותחים ומשוריינים. היה זה היישוב היהודי הראשון שכנגדו הופעלו כוחות בסדר גודל ובהרכב כזה. מגיני היישוב, יחד עם סיוע של יחידה מחטיבת "גולני" הצליחו להדוף את התוקפים. בוצעו התקפות חוזרות והתוקפים הצליחו להגיע עד לגדר המשק והפגיזו אותו ברצף. למשק נגרמו נזקים כבדים במבנים וברכוש ומספר לוחמים נפגעו. במהלך הקרבות ניסו הבריטים להתערב והציעו לפנות את המקום, הצעה שלא נתקבלה. בשלבי הקרבות הראשונים נותק היישוב. ה"הגנה" תגברה את המגינים ביחידות מחטיבות "כרמלי" ו"אלכסנדרוני" וגדוד של הפלמ"ח שפתחו במתקפה גדולה נגד צבא קאוקג'י. כפרים ערביים, סמוכים לקבוץ ובואדי-ערה נכבשו ובכך חוסלו הבסיסים, מהם יצאו התוקפים. הערבים נהדפו לאזור הואדי בתום עשרה ימי לחימה קשים.

ב25 באפריל 1948, פתח האצ"ל בהתקפה על יפו. כוחות האצ"ל הצליחו לנתק את שכונת מנשיה מיפו. בהתערבות הצבא הבריטי הופסקה הלחימה ואנשי ההגנה תפסו את העמדות. במהלך מבצע "חמץ", השלימה ההגנה את הכיבוש וגרמה לבריחה המונית של ערביי יפו. ב13/5/48 חתמו נציגי ערביי יפו על הסכם כניעה. לאחר מכן, נכבשה גם משטרת בית דגון והדרך מתל-אביב לדרום נפרצה.

גוש עציון היה בעל חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, בהיותו חולש על הדרך בין הרי חברון לירושלים. הגוש, שכלל 4 ישובים יהודיים, היה נתון להתנכלויות של פורעים ערביים, עוד לפני שהיישובים הספיקו להתבסס מבחינה משקית. כיוון שהיו מרוחקים מיישובים יהודיים, היו מנותקים ורק מספר מועט של שיירות הצליחו להעביר אליהם אספקה. ב14/1/48 הותקף הגוש ע"י כנופיות ערביות, בפיקודו של עבד אל קדר אל חוסייני, אך מגיני הגוש הצליחו להדוף את התוקפים ולפגוע בהם. ב15 בינואר, בלילה, יצאו 35 לוחמים מהר-טוב, כשהם נושאים משא של אספקה לגוש. לרוע מזלם נתגלו ע"י הערבים, אשר התנפלו עליהם בהמוניהם. בקרב דמים אכזרי נרצחו כל 35 הלוחמים. במארס נותק הגוש והיו קשיים ליצור קשר עם המגינים.

ב14/5/48- 12 התנהלו קרבות עזים, בעקבות התקפת הגוש ע"י כוחות גדולים של הלגיון הערבי, שכללו חי"ר ומשוריינים וכנופיות ערביות. כפר-עציון נכבש ובקרב נפלו ונפצעו 70 מגינים. למרות כניעתם של אחרוני המגינים, טבחו בהם הערבים לעיני כל. ב14/5, בתיווך הבריטים וה"צלב האדום הבינלאומי", נכנעו שאר תושבי הגוש ומגיניו ונלקחו בשבי.

היה זה בערב שקדם להכרזה על הקמת המדינה . בקרבות נהרגו 240 איש ו- 260 נלקחו בשבי לירדן.

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הבריטים היו אמורים לצאת ב-1 באוגוסט 1948, האו"ם צריך היה לקבל אחריות זמנית על ארץ ישראל, והמדינות היהודית והערבית יועדו להקמה ב-1 באוקטובר 1948. אלא שהבריטים החליטו לסיים את שלטונם בארץ-ישראל ב-15 במאי 1948, ולכן ברור היה כי תאריך זה היה הקובע. הערבים הפלסטינים לא היו מוכנים לקראת האפשרות שתקום מדינה משלהם. מאז קבלת תוכנית החלוקה ועד ההכרזה על הקמת המדינה גאתה מאוד המלחמה בארץ ישראל והקשתה על ההכנות להקמת המדינה. למרות הלחצים מצד ארה"ב ומצד מדינות ידידותיות אחרות שדרשו שלא להסתכן בהכרזה על קום המדינה החליטו מנהיגי הישוב והתנועה הציונית להכריז על הקמת המדינה.

1. לא להחמיץ שעה היסטורית זו שניתנה לעם היהודי
2. לא לאפשר מצב של חלל מדיני/פוליטי של תוהו ובוהו
3. ליצור עובדות בשטח

ההצלחה הייתה תוצאה של העובדה היסודית, שהיישוב היהודי המאורגן פעל מזה שלושה עשורים כמדינה בתוך מדינה בחסות הבריטים. נושאים שונים בחיי הציבור(חינוך, בריאות וכיו"ב) היו ממילא באחריות האוטונומיה היהודית בארץ ישראל. בקרב רבים היה המעבר ממנדט בריטי למדינה בבחינת המשך יותר מאשר שינוי. יחד עם זאת, ללא הכנות טכניות מתאימות לא היה אפשר להקים את המדינה בפועל כגוף ריבוני חי ומתפקד.

1. התחום המשפטי הפורמלי - הקמת גופי ממשל לפי תקנות תוכנית האו"ם. ב-12 באפריל 1948 הוקמה, "מנהלת העם" (בת 13 "מנהלים", שיהיו עם הזמן לשרים), שתהיה עם הקמת המדינה לממשלה הזמנית עד לבחירות הראשונות. לצידה של "מנהלת העם" הוקמה "מועצת העם", שתהיה ל"מועצת המדינה הזמנית" עם הקמת המדינה ואחר כך ל"כנסת".
2. ההכנות הלא פורמליות - כבר בדצמבר 1947 הוקמה "ועדת המצב" בראשותו של זאב שרף (לימים מזכיר הממשלה). הוועדה חולקה לשורה של וועדות מישנה, שהכינו כל אחת בתחומה את מוסדות המדינה שבדרך: כלכלה, חוץ, שלטון מקומי, ירושלים וכיוצא באלה.

ערב סיום המנדט על ארץ ישראל התכנסה בתל-אביב "מינהלת העם" וקיבלה שורה של החלטות מכריעות. הוחלט שמה של המדינה, הדגל והסמל שלה, ונוסח מגילת העצמאות. כמו כן הוחלט באותה ישיבה, כי על אף הערפל הצבאי והחשש מפלישה כלל ערבית, נכון יהיה להכריז על הקמתה של המדינה היהודית מייד עם פקיעתו של המנדט. משה שרת, שר החוץ עם הקמת המדינה, סיכם את ההחלטה באופן ממצה: "עכשיו או לעולם לא!".

ביום 14 במאי 1948 יום שישי ה' איר תש"ח שעות ספורות לפני הורדת הדגל מארמון הממשלה בירושלים נתכנסו בת"א חברי "מועצת העם" ובמעמד החגיגי דוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת-ישראל העצמאית והריבונית וקרא את נוסח ההכרזה: "מגילת-העצמאות". על המגילה חתמו 37 חברי "מועצת-העם". היה זה אירוע גדול, אולם אליו נתלוותה מלחמת-העצמאות, שהחלה כבר למחרת ההצבעה על החלוקה באו"ם, בכ"ט בנובמבר1947.

יום ההכרזה היה היום בו נסתיים השלטון הבריטי בא"י. מנהיגי העם ידעו, שעם ההכרזה על הקמת המדינה, יפרצו הערבים ביתר עוצמה כנגד היישוב היהודי ואכן כך היה. נשיא ארה"ב, טרומן, היה הראשון ממנהיגי העולם שהכיר במדינת ישראל. כשנה לאחר ההכרזה הכירו במדינה 55 מדינות וב11/5/49 התקבלה מדינת ישראל כחברה באו"ם.

למחרת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פלשו צבאות מדינות ערב לארץ. בצבא הערבי היו צבאות: מצרים, ירדן, עירק, סוריה ולבנון. הלגיון הערבי התקיף בחזית ירושליים. בגזרת עמק- הירדן פעלו הכוחות העירקיים. הלבנונים פלשו מצפון, וצבאות עירק תפסו עמדות בדרום עמק- הירדן. המצרים פלשו בשני כוחות: אחד בדרך החוץ לכיוון תל- אביב והשני לכיוון באר-שבע.

ב26 במאי ,כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות והקרבות החמורים נגד צבאות ערב שפלשו לישראל (15.5.1948) החליטה הממשלה הזמנית על הקמת צבא המדינה.

עם הקמת המדינה פורקו הגופים הטרום-מדינתיים, שלא היה להם עוד מקום במדינה ריבונית ועצמאית. כך, למשל, המחתרות אצ"ל ולח"י שפורקו בהסכמה למעט קיומן בירושלים, שנמשך עוד מספר חודשים, כיוון שהעיר הייתה בינלאומית, באופן רשמי לפחות. עם זאת, עדיין נעשו ניסיונות להחיות את המחתרות מאוחר יותר (פרשת "אלטלנה" ביוני 1948 ורצח הרוזן פולקה ברנאדוט, המתווך השוודי מטעם האו"ם, בספטמבר 1948 בירושלים).

ארגון ה"הגנה", הצבא שבדרך, היה עם הקמת המדינה לצה"ל. ב30 במאי הושבעו הלוחמים, והצבא הוקם למעשה באותו יום. לאחר שורה של ויכוחים הוכפף הצבא לממשלה ולה בלבד, ללא התערבותם של גופים פוליטיים שונים שביקשו השפעה בניהולו של הצבא.

ב28 במאי 1948 פורסמה פקודת הקמת צה"ל ,שלפיה יונהג גיוס חובה לצה"ל. כל אדם המשרת בצה"ל חייב להישבע אמונים למדינת ישראל ונאסר על קיומו של כל כוח מחוץ לצה"ל .אנשי אצ"ל ולח"י גויסו לצה"ל. בפקודה שפורסמה נאמר: "עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת והפכה לצבא סדיר ...בידיו של צבא זה הופקד מעכשיו בטחון העם והמולדת ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל...הצבא הסדיר במדינת ישראל יהיה מורכב מחילות יבשה,מחיל הים ומחיל אויר...כל אלה אשר שרתו עד ה- 1 ביוני בחטיבות ובענפים השונים...וכן כל אלה אשר יגויסו עכשו...יהוו את צבא ההגנה לישראל."

מדינת ישראל קמה ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בעיצומה של מלחמה קשה, שהונחתה על היישוב העברי בארץ-ישראל. המלחמה החלה למחרת החלטת העצרת הכללית של האו"ם, ב29- בנובמבר 1947, בדבר חלוקת ארץ-ישראל המערבית למדינה יהודית, מדינה ערבית, ומרחב נפרד של ירושלים ובית-לחם תחת ריבונות האו"ם.

הערבים פעלו למנוע את הגשמת ההחלטה ולהגיע לשליטה ערבית או פלסטינית ריבונית על כל רחבי הארץ. כל עוד פעל בארץ-ישראל השלטון הבריטי התחוללה המלחמה בסגנון טרור וגרילה נגד כל יעד יהודי אפשרי. מסוף ינואר 1948 החלו לפעול בארץ נוסף על כנופיות הפלסטיניות המיליציוניות גם יחידות מתנדבים ערביות, שחדרו לארץ: כ4,000 אנשי צבא "ההצלה" שאורגנו על-ידי הליגה הערבית, כאלף "אחים מוסלמים" וכמה מאות חיילי צבא ירדן שפשטו מדיהם זמנית.

בין 30 בנובמבר 1947 לסוף מארס 1948 התפתחה המלחמה לטובת הצד היוזם הערבי. הערבים איתרו את נקודת התורפה של הפריסה ההתיישבותית העברית - רשת הדרכים, קווי המים והחשמל, שהפכו את 650 אלף בני היישוב העברי בארץ לגוש לאומי מלוכד. עורקי-חיים אלה עברו דרך מרחבים ערביים, והיה קל לנתקם ולבודדם מאזורי התיישבות יהודיים. בסוף מארס 1948 נותקו מרחבי הנגב, ירושלים, הגליל העליון המזרחי והגליל המערבי מהרצף ההתיישבותי העברי.

בינתיים התעשתה ה"הגנה" והפעילה סדרת מתקפות, באמצעותן הצליחה להשתלט על כל ירושלים המערבית (הרובע היהודי בעיר העתיקה נותר מנותק), לכבוש פרוזדור יבשתי בין שער-הגיא וירושלים, ולהשתלט על מרחב איילון ממערב ללטרון. בדרום כבשו כוחות ה"הגנה" פרוזדור ליישובי הנגב. אצבע הגליל העליון המזרחי חוברה אל בקעת כינרות, והגליל המערבי חובר אל עמק זבולון וחיפה.

שש ערים ערביות ומעורבות נכבשו כליל ע"י ה"הגנה": טבריה, חיפה, יפו (בסיוע האצ"ל), בית שאן, צפת ועכו.

למחרת הכרזת העצמאות, בשבת ה- 15 במאי 1948, פתחו חמישה צבאות ערביים במתקפה כוללת על מדינת ישראל. חילות האוויר המצרי, הסורי והעיראקי הפציצו את תל-אביב ויישובים נוספים. צבא היבשה המצרי פלש מדרום בשני מסלולים: האחד - במישור החוף לכיוון תל-אביב ומושבות הדרום; והשני - דרך באר-שבע והר חברון, לירושלים. צבא ירדן פלש דרך גשרי דאמיה ואלנבי והתמקד בכיתור ירושלים ובניסיונות לכיבושה. הצבא העיראקי השתלט על נהריים ועל המרחב ההררי של השומרון, עד לפאתי השרון, עמק חפר, ואדי ערה ועמק יזרעאל. הצבא הסורי פלש מדרום רמת הגולן, כבש את חמת-גדר ואת צמח, נכשל בהתקפתו על הדגניות, ונהדף מצמח אל מורדות הגולן.

צבא לבנון, בשיתוף עם צבא "ההצלה" של קאוקג'י, השתלט על כל מרכז הגליל ההררי, העליון והתחתון, כולל נצרת ושפרעם. בחודש הראשון כיתר הצבא המצרי את הנגב, נכשל בהתקפותיו על נירים, כפר-דרום ונגבה, וכבש את יד-מרדכי וניצנים. בגזרת ירושלים השתלט צבא ירדן על גוש עציון, עטרות, נווה-יעקב, גבעת הראדר, שיח'-ג'ראח, הר-הזיתים, אוגוסטה-ויקטוריה וכל העיר העתיקה, על בית-הערבה ומפעל האשלג בצפון ים-המלח, רכס לטרון והערים הערביות לוד ורמלה. הצבא העיראקי השתלט על כל הר השומרון. הצבא הסורי כבש את משמר-הירדן, ואילו הלבנונים וצבא "ההצלה" העמיקו התבססותם בגליל ההררי.

ב-ו ביוני 1948 הפך ארגון ה"הגנה" ל"צבא-הגנה-לישראל" (צה"ל). צה"ל הנחית שש התקפות-נגד חטיבתיות: שלוש פעמים בלטרון, פעמיים במרחב אשדוד ופעם בג'נין. ההתקפות אמנם נכשלו, אבל הפעלתן שכנעה את מנהיגי-ערב להיעתר להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנאדוט, לכינון הפוגה מ- 11 ביוני למשך ארבעה שבועות (הפוגה ראשונה). ההפוגה ציינה את המשבר העמוק ביותר במצב האסטרטגי של מדינת ישראל: בהתאם לתכנית החלוקה החדשה שהוגשה ע"י ברנאדוט ב- 25 במאי, הוצא כל הנגב מתחומי ישראל, ויחד עם כל המרכז ההררי של הארץ הוצב תחת ריבונות ירדנית, כולל ירושלים. בתמורה הציע ברנאדוט את כל הגליל למדינת ישראל. במהלך ההפוגה אירעה פרשת אלטלנה: האצ"ל הביא מצרפת לחופי ישראל אנייה ובה כ5,000- רובים, וסירב למוסרם לצה"ל. במהלך ההיתקלויות החרים צה"ל 1,800 רובים. האנייה, על שאר מטענה, נתקעה בחוף תל-אביב ועלתה באש. במהלך חילופי האש נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו16- אנשי אצ"ל. במהלך ההפוגה התארגן צה"ל להמשך המלחמה: מצ'כוסלובקיה הגיעו עשרות אלפי רובים, אלפי מקלעים ומטוסי הקרב הראשונים. כן גויסו ואומנו אלפי חיילים חדשים, בכללם ראשוני מגוייסי חו"ל (גח"ל) ומתנדבי חו"ל (מח"ל).

בתום ההפוגה פתח צה"ל במתקפות בחזית המרכז ובחזית הצפון. במקביל פתח הצבא המצרי במתקפה בחזית הדרום. הקרבות נמשכו בין 18-9 ביולי, והופסקו על-פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. בחזית הדרום הדפו צה"ל ולוחמי היישובים את התקפות המצרים על נגבה, כפר ורבורג, גלאון ובארות-יצחק. בחזית הצפון במבצע "דקל", הרחיב צה"ל את השליטה בגליל המערבי ובעמק-זבולון, כבש את שפרעם ונצרת ואת כל מרחב הגליל התחתון בואכה בקעת בית-נטופה. רוב התושבים הערביים נותרו ביישוביהם, לבד מכפרים בודדים, כבירווה, ציפורי, לוביה ומוג'ידל, שגורשו.

בחזית המרכז וירושלים כבש צה"ל את לוד ורמלה ופרץ מסדרון יציב אל ירושלים המערבית. כמעט כל התושבים הערביים של המרחב שנכבש ברחו או גורשו, לבד ממספר יישובים ערביים, דוגמת אבו-גוש ובית נקובה.

הישגי צה"ל הביאו לשינוי פרט חשוב בתכנית ברנאדוט: מרחב ירושלים בית לחם הוצא מהריבונות הירדנית והוחזר לריבונות בינלאומית. את התכנית העביר ברנאדוט למרכז האו"ם ב16- בספטמבר 1948, ולמחרת נרצח בירושלים ע"י אנשי לח"י. בעקבות הרצח החליטה ממשלת ישראל כי לח"י הואארגון טרוריסטי בלתי-חוקי, וכן הגישה לאצ"ל אולטימטום להתפרק תוך 24 שעות. בכך הסתיימה פרשת פרישת שני הארגונים.

בין ליל 15 16- באוקטובר ל22- באוקטובר נערך מבצע "יואב" בחזית הדרום, בפיקוד האלוף יגאל אלון, במטרה לשבור את החיץ הצבאי המצרי שניתק את הנגב, ולכבוש את העיר עזה. שבירת החיץ הוגשמה ע"י חטיבה 5 ("גבעתי'), באר-שבע נכבשה ע"י חטיבה 12 ("הנגב") במקום עזה.

במבצע "ההר", שהתחולל במקביל למבצע "יואב", תקפו כוחות חזית המרכז, בפיקוד אלוף צבי איילון, מכיוון בית שמש דרומה, ע"י חטיבה 10 ("הראל") והרחיבו את הפרוזדור לירושלים עד עמק האלה. מבצעים אלה סיכלו את תכנית ברנאדוט לגבי הנגב.

במבצע "חירם", בין -29 31 באוקטובר, בחזית הצפון, בפיקוד אלוף משה כרמל, השתתפו ארבע חטיבות: מס' 1 ("גולני"), מס' 2 ("כרמלי"), מס' 9 ("עודד"), וחטיבה 7 הממונעת, שהנחיתה את המאמץ העיקרי, בכבשה את מירון, גוש-חלב, סאסא, מלכיה, ומשם נעה צפונה בואכה ברך-הליטאני, בשתפה פעולה עם חטיבה 2 בכיבוש 14 כפרים בתחום לבנון.

בחזית הדרום, ב24- 25 בנובמבר השתלטה חטיבת הנגב, במבצע "לוט", על כל המרחב שממזרח לבאר-שבע עד קו סדום ועמק הערבה דרומה בואכה חציבה ועין-יהב, כולל מעלה העקרבים-ממשית-תל ערד. בין 5-7 בדצמבר בלמו חטיבה 8 ו"גולני", במבצע "אסף", את ניסיון הצבא המצרי להרחיב את רצועת-עזה לכיוון באר-שבע.

בארץ-ישראל נותרו שלוש מובלעות צבאיות מצריות: רצועת-עזה, הזרוע המזרחית (מניצנה 50 ק"מ לאורך הכביש אל באר-שבע), ו"כיס פלוג'ה" המנותק. מבצע "חורב", שנועד לסלק כליל את הצבא המצרי, החל ב22- בדצמבר 1948 והסתיים ב7- בינואר 1949. משימת כיבוש כיס פלוג'ה שהוטלה על חטיבה 3 (אלכסנדרוני), נכשלה. חטיבה 1 ("גולני") ביצעה התקפות הסחה על רצועת-עזה במשך שלוש יממות והקלה על חטיבות 8, 12 ("הנגב") ו10-("הראל") לכבוש את כל הזרוע המזרחית המצרית עד 27 בדצמבר. למחרת חדרה חטיבת הנגב אל סיני, כבשה את אבו-עגילה והחלה בפשיטות ובהתקפות הטרדה על העורף המצרי בכוונה לכפות על המצרים להעתיק כוחות מרצועת-עזה אל סיני. זאת כדי להקל על הכוחות האחרים של חזית הדרום לכבוש את רפיח, לנתק את רצועת-עזה מחצי-האי סיני, אחר-כך להחזיר את חטיבת הנגב ארצה דרך ניצנה. הרעיון היה מבריק, אולם לחץ מצד נשיא ארה"ב טרומן, בגיבוי איום צבאי בריטי, שכנע את בן-גוריון להורות על פינוי מיידי של צה"ל מסיני. ניסיון צה"ל לכבוש את רפיח ללא המהלך העוקף והמבלבל בעומק סיני, נכשל, ורצועת-עזה נותרה בידי מצרים עד מלחמת ששת הימים.

צבא ירדן, בגיבוי בריטי, החל להתפרס ולפטרל באילת, בעמק הערבה ובהר הנגב. גם מצרים עקבה בדאגה אחר המהלך הירדני, ונציגיה ברודוס הסכימו שהגבול הקבוע בין ישראל ומצרים יהיה חופף לגבול הבינלאומי הקודם, משמע: המצרים העדיפו גבול עם ישראל על פני גבול עם ירדן, ובכך העניקו יד חופשית לצה"ל להשתלט על הנגב הדרומי עד אילת. 10 ימים לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, ב6- במארס 1949, יצאו חטיבות "גולני" ו"הנגב" למסע לאילת. אילת נתפסה ע"י צה"ל ב10- במארס 1949, ועמה כל הנגב הדרומי. במקביל השתלטה "אלכסנדרוני" על מרחבי צקלג, ערד, דרום מדבר יהודה ועין-גדי.

מלחמת העצמאות לא הסתיימה בהסכמי שלום, אלא רק בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים, לבנון, ירדן וסוריה. עיראק מסרה את מרחב השומרון לירדן, לבד ממרחב נחל עירון ורצועת כפר קאסם-בקעה אל-גרבייה, שהועברו לישראל, והתנגדה לכל מגע מדיני עם ישראל. ישראל הצליחה להרחיב בהרבה את הגבולות שעליהן הוחלט בעצרת האו"ם ב29- בנובמבר 1947.