י"א-תקופה2-פרק4-(1)-(ב)-2: ארגון הגטו וניהולו על ידי היודנראט, פעילות של ארגונים אחרים בגטו

 

"יודנראט"

מינוי והקמה:

הגטאות הראשונים שקמים הם לודז' ווורשה. היודנראט קודמים לגטאות. בכל קהילה קטנה כגדולה שנכבשת על ידי הנאצים ממונה יודנראט- זאת כיוון שהגרמנים אינם מנהלים מו"מ עם כל הקהילה היהודית ואינם כורזים בקול- אלא מעבירים הוראות לאדם שמתמנה על ידי הקהילה או ממונה על ידם ועמו הגרמנים מנהלים שיח ושיג.

הוראות היידריך בדבר מדיניות ונקיטת פעולות כלפי היהודים בשטחים הכבושים

ברלין, 21 בספטמבר 1939

איגרת בזק

אל ראשי כל האיינזצגרופן של משטרת הביטחון

הנדון: שאלת היהודים בשטח הכבוש

בהתייחס לשיחה שהתקיימה היום בברלין, אני מעיר את תשומת ליבכם לכך פעם נוספת שאת האמצעים המתוכננים, (כלומר המטרה הסופית) יש לשמור בסוד כמוס...

II

מועצות זקנים יהודיות

1) בכל קהילה יהודית יש להקים מועצת זקנים יהודית אשר תורכב ככל האפשר מאישים סמכותיים והרבנים שנותרו. מועצת הזקנים תמנה עד 24 גברים יהודים (בהתאם לגודל הקהילה היהודית). היא תשא במלוא האחריות שבמשמעות מילה זו, לביצוע מדויק, ולפי לוח זמנים, של כל ההוראות שניתנו ויינתנו.

3) על היודנראטים לערוך מפקד עזר של היהודים מורכב ככל האפשר לפי המין (ובקבוצות גיל)... וכן לפי סוגי המקצועות העיקריים במקומותיהם...

4) יש להודיע למועצות הזקנים את תאריכי ההעברה, משך זמנה, אמצעי ההעברה ולבסוף את מסלול העברה. כמו כן, יש להטיל עליהן אחריות אישית ליציאת היהודים מן העיירות והכפרים...    

5) על מועצות הזקנים שבערי הריכוז יש להטיל את האחריות לאחסונם המתאים של היהודים...

6) מועצות היהודים יהיו אחראיות גם לכלכלת היהודים בשעת העברתם לערים...

 

היידריך מורה על הקמת גוף יהודי שישמש "שופר" להשמעת הפקודות הגרמניות בקהילה היהודית. היודנראט לפי המתכונת, מעין דמות מתווכת בין הגרמנים ובין הקהילה היהודית.

היודנראט אמור לשאת במלוא האחריות את תפקוד הגטו לפי ההוראות מהגרמנים. היודנראט מקל מבחינה טכנית את שלטון הכיבוש- מצמצם למינימום את המגע הישיר בין הנאצים לאוכלוסיה היהודית באזורי הכיבוש, מקל על העברת הפקודות ועל ניהולי מו"מ עם היהודים. הפן הנוסף של חיוניות היודנראט לגרמנים הוא החלשת גורמי התנגדות יהודיים לשלטונות הגרמניים- כאשר היודנראט נתפש בעיני היהודים כמקור הרעה, הם מפנים טרוניות כלפי היודנראט ומטיחים בו האשמות- ולא בגרמנים, זו שיטה יעילה להחליש את הקהילה ולגרום ל"מלחמות אחים" בתוך הגטאות- מה שמסיח את הדעת ממזימות הגרמנים.

 

 

מי יכול לשמש כראש יודנראט?

הגרמנים רוצים ראש יודנראט שיהיה "מאישים סמכותיים והרבנים שנותרו"- כאן אפשר להצביע על הפער בין דימוי ומציאות: הגרמנים מזהים את יהודי פולין עם היהדות החרדית, המונהגת על ידי הרבנות, מכאן גם הכינוי "מועצות זקנים יהודיות"- המזכיר את מבנה הקהילה היהודית בימי הביניים. למעשה בשנת 1939, שנת כיבוש פולין על ידי גרמניה, 50% מיהודי פולין אינם דתיים (אבל לא חילונות המתריסה נגד החרדים). מרבית המשכילים הם חילונים, רוב רובם של הפוליטיקאים היהודיים הם חילונים, הסוחרים הגדולים- חילונים וכיוצ"ב.

הגרמנים דורשים ליודנראט אנשים המוכרים בקהילה עוד מלפני הכיבוש- כדי לשמור כמה שאפשר על השקט בתוך הגטאות, וכדי שהקהילה תשמע להוראות מהגרמנים. בפועל לא מעניין אותם כיצד יתנהל פנים הגטו, כל עוד שפקודותיהם מתמלאות ומחלות זיהומיות לא פורצות ממנו ומאיימות על חיילי הרייך.

ראש היודנראט "האולטימטיבי" הוא זה שדובר את השפה הגרמנית. בפולין לאחר גירוש זבונשין מסתובבים 5-6 אלפי פליטים מגרמניה, יהודים ממוצא פולני שחיו ואולי אף נולדו והתחנכו בגרמניה. ליהודים אלו, כך מקווים הגרמנים, "הלם התרבות האידית" יקרבם דווקא אל הצד הגרמני לזמן מה- דבר שייעל את העברת ההוראות הגרמניות בתוך הגטאות.

ראש היודנראט "האולטימטיבי" הוא זה שדובר את השפה הגרמנית. בפולין לאחר גירוש זבונשין מסתובבים 5-6 אלפי פליטים מגרמניה, יהודים ממוצא פולני שחיו ואולי אף נולדו והתחנכו בגרמניה. ליהודים אלו, כך מקווים הגרמנים, "הלם התרבות האידית" יקרבם דווקא אל הצד הגרמני לזמן מה- דבר שייעל את העברת ההוראות הגרמניות בתוך הגטאות.

כל זה נכון לשלב הראשון של היודנראטים, מדובר במנהיגות הטבעית של הקהילה; בד"כ הרבנות שנותרה כלומר ההנהגה ההלכתית, אבל יש גם הנהגה חילונית. באופן כללי ההוראה מגיעה לוועד הקהילה. הכל מבינים שגם בזמן מלחמה מישהו צריך להנהיג את הקהילה- כל מנהיג רוצה תפקיד של מנהיג. היודנראט הוא עמדת כוח, אנשים האמינו שתחת הכיבוש הגרמני יוכלו לנהל את חיי היומיום של הקהילה. איש לא יכול היה לשער כיצד זה ייגמר. יש יהודים שמציעים עצמם לתפקיד היודנראט: רומקובסקי מציע עצמו לגרמנים ומעיד על עצמו שניהל בית יתומים ושהוא חבר במפלגת הציונים הכלליים. לעומת זאת בוורשה, ראש העיר הפולני הציע לגרמנים את צ'רניאקוב. באו לבית הקהילה וחיפשו אותו. הוא הולך למפקדה הגרמנית וממונה לתפקיד. צ'רניאקוב לא מתנגד, הוא לא חושב שאינו מתאים לתפקיד. אין זה אומר שצ'רניאקוב חשב שיעשה קריירה מהתפקיד אבל בתנאי הכאוס בוורשה- האם יכול היה בכלל להתנגד לקבלת התפקיד?, למעשה ידוע רק על מקרים של התלבטות אבל לא על מקרים שאדם סירב לקבל את התפקיד. (קראו בספר הלימוד "שואה וזיכרון" עמודים 65-68)

כיצד מצטייר ראש היודנראט בעיני היהודים?

היהודים רוצים בראש יודנראט שישתדל למענם אצל הכובש הנאצי, מעין דמות ה"שתדלן" היהודי המסורתי, הנמצא בקהילה ושותף לגורלה, אך עם זאת בעל סמכות והשפעה אצל השלטונות (לא הבינו ששיטות השתדלנות המסורתיות אינן מועילות במציאות החדשה). אדם שיהיה אמין על הקהילה ומקובל עליה. אדם שיוכל להקל מרוע הגזירות.

למרות שבהוראות היידריך נאמר שעל היודנראטים להיות רבנים, למעשה היה רק רב אחד ששימש כראש יודנראט, הרב רוזנמן בגיטו ביאליסטוק. רבנים הסתלקו מהצעת תפקיד ביודנראט בחששם פן יושפלו על ידי הגרמנים בהיותם בעלי חזות יהודית. יש לזכור שעם הכיבוש השפילו הגרמנים יהודים בעלי חזות יהודית דתית, מרטו זקנים, גזזו פאות וכיוצ"ב, בנוסף- בעצם המו"מ המתמשך והיומיומי עם הגרמנים הייתה משום טומאה בעיני היהודים- ואנשי דת בפרט. חשש נוסף היה מתגובת הקהילה, מאכזבת הקהילה מאנשי הדת שלה בעתות המצוקה שרק הלכו והחמירו.

מה ההבדל בין "מנהיגות" ובין "הנהגה"?

b     מנהיגות: ראשות דבר, נשיאות, עמידה בראש ציבור או מפלגה או תנועה. ראשות שנבחרה מתוך הציבור וקיבלה גושפנקא שלטונית מהציבור- מגורם פנימי.

b     הנהגה: ניהול ענייני הציבור. ראשות שקיבלה את הגושפנקא השלטונית מגורם חיצוני.

מוסד היודנראט לא היה אחיד בכל המקומות. כאמור יודנראטים הוקמו בכל אזורי הכיבוש הגרמני, במקומות מסוימים נקראו "אטלטסטנראט" ("מועצת זקנים")- בגטאות טרזינשטט, וינה, לודז', לוקסמבורג, פראג וריגה. ביסודו של דבר לא היה שוני בין היודנראט והאלטסטנראט. בהולנד פעל בין בשנים 1941-43 ה"יודסה-ראט"-  ששימש כיודנראט ארצי כולל להולנד.

מבנה היודנראט לא היה אחיד, היו יודנראט שבתחומי סמכותם היה ישוב אחד בלבד, היו כאלה שתחום סמכותם היה אזורי ואף ארצי. את תהליך כינון היודנראטים בפולין היה צריך לסיים עד ל- 31 בספטמבר 1939. הגרמנים הורו ליהודים לבחור מועצה של 12-24 חברים (לפי גודל האוכלוסייה) וחברי המועצה היו צריכים לבחור מקרבם יושב ראש וסגן יושב ראש. הרשימה הייתה טעונה אישור של ראש המחוז או ראש העיר מטעם השלטון הגרמני, כשלגרמנים הייתה האפשרות לשנות את הרכב הרשימה בכל עת.- בכך למעשה רוקנו הבחירות מכל תוכן. מטרת הבחירות הייתה ליצור אשליה בדבר אפשרות להמשכת הקיום היהודי ובכך להסתיר את הכוונות האמיתיות של הנאצים. כל הקשרים של יהודים עם השלטונות חויבו לעבור דרך היודנראט. לידו הייתה קיימת משטרה יהודית שתכליתה להטיל את מרות היודנראט על הקהילה בגטו.

מהו ההבדל בין מנהיגות הקהילות בעבר ובין הנהגת היודנראטים? 

על היודנראט היה לדאוג בנוסף לענייני דת, קבורה ומגזרים מצומצמים בתחומי הסעד והחינוך- שהיו נחלת הקהילות בעבר, לנושאים אחרים רחבים יותר- מזון, עבודה, דיור, בריאות, תברואה, ולתחומים שהיו זרים עד כה למסורת היהודית בגולה- משטרה ובתי סוהר. היודנראט טיפל בהיקף רחב של שירותים המסורים במצב רגיל לטיפול מוסדות ממלכתיים או אזוריים, בתנאי מחסור קיצוני ללא סיכוי לגבור עליו.

חלק מהביקורות על היודנראט נבעו מכך שמבחינה ארגונית ומקצועית לא היו היודנראטים ערוכים להתמודד עם מגוון התפקידים שהוטלו עליהם. שיטת השתדלנות המסורתית לא תאמה עוד את המציאות החדשה ובמסגרות הגטאות השונים אומצו שיטות שונות במטרה לשמור את הגטו מן המוות.

מרדכי-חיים רומקובסקי ראש היודנראט בגטו לודז':

ב- 8 בספטמבר 1939 הגרמנים נכנסים ללודז'. ב- 30 באפריל 1940 נסגר הגטו באופן הרמטי על כ- 200,000 יהודים. במהלך שנת 1942 היו גירושים מגטו לודז': בינואר גורשו 10,000 יהודים לחלמנו. מפברואר עד מאי 1942 גירשו עוד 35,000 לחלמנו. בספטמבר 1942 יש 146,000 יהודים פועלים בגטו לודז', אבל אז הגרמנים דורשים עוד שילוחים: 4-6 בספטמבר 1942; "אקציית הילדים והזקנים"- מגורשים 16,500 ילדים זקנים וחולים לחלמנו (קרא "שואה וזיכרון" עמוד 111 נאום רומקובסקי). בין סגירת הגטו ועד פינויו הסופי באוגוסט 1944 נפטרו בגטו מסיבות שונות כ- 43,500 יהודים. בתקופה זו גורשו למחנות עבודה מחוץ ללודז' כ- 15,000 יהודים. באוגוסט 1942 יש בגטו לודז' 91 בתי חרושת שמעסיקים 78,000 יהודים- יותר ממחצית מיהודי הגטו. שנה אח"כ, באוגוסט 1943 היו בגטו 119 בתי חרושת שהעסיקו כ- 90% מהיהודים. גטו לודז' מתפקד כמחנה עבודה; 77,000 יהודים מתוכם 70,000 עובדים. (קראו בספר הלימוד "שואה וזיכרון" עמודים 68, 112).

נסיבות בחירתו של חיים רומקובסקי אינן ברורות עד היום. כשנכנסו הגרמנים ללודז' ההנהגה של הקהילה היהודית ברחה. רומקובסקי, עסקן ציבור במפלגת 'הציונים הכלליים' נבחר בשנות ה- 20 להנהלת וועד הקהילה. הוא ניהל בית יתומים ועבד למחייתו כסוכן ביטוח. כבר אז הדעות עליו חלוקות. הוא המשיך להיות חבר בהנהלת הקהילה גם לאחר שהסתכסך עם המפלגה שלו. כשפורצת המלחמה והנהגת הקהילה בורחת הוא רואה  עצמו כראש הקהילה הטבעי. הקומיסר לייסטר, ראש העיר הגרמני, מזמין אליו את נציגי הוועד היהודי- 10 במספר, ביניהם גם רומקובסקי. לייסטר אומר לרומקובסקי שהוא אחראי להוציא לפועל את הוראות המינהל האזרחי. כך ניתן לרומקובסקי כוח בידיים. המינוי הזה הוא עמדת כוח שאין לה אח ורע ולא הייתה ליהודי מטעם שלטון הכיבוש. מבחינת הסמכויות שלו הוא לא שונה בהרבה מראשי יודנראט אחרים שקיבלו ייפוי כוח מראש המינהל המקומי, אבל רומקובסקי מתייחד בכך שהוא קיבל את ייפוי הכוח בכתב בעוד שלראשי יודנראט אחרים אמרו את הסמכויות בע"פ.

רומקובסקי בוחר להפעיל את סמכויותיו בדרך ראוותנית וביד קשה. רומקובסקי ממנה 31 חברי יודנראט הכפופים למרותו. הם נקראים "בייראט" ומתפקדים כחודש ימים ואז באוקטובר 1939 נתפסים כולם- חוץ מרומקובסקי. שמונה משוחררים והיתר נרצחים. לייסטר מורה לרומקובסקי למנות בייראט חדש- מאנשים פחות מוכרים בקהילה. עד היום לא ברור מה בדיוק הסיבה לרציחת היודנראט הראשון; יש להניח שהסיבה נעוצה ביחסים בין רומקובסקי ובין חברי היודנראט. כפי הנראה ערערו על סמכותו והוא דיווח לגרמנים. הנחה זו הגיונית כיוון שעם מינוי היודנראט השני נוצרה אווירה של פחד ואי-וודאות בלודז'; כל זאת בטרם סגירת הגטו. לא סביר שרומקובסקי ידע שהגרמנים ירצחו את חברי היודנראט, נראה שחשב שהם רק יוחלפו. זהו אירוע חריג וגורם ליהודי לודז' לתהות מדוע 25 אנשי יודנראט נרצחו ואחרים נותרו בחיים. רומקובסקי מתייחד בדבר נוסף: רק הוא מכונה "מלך היהודים" ע"י יהודי הגטו. זה לא קורה בשום גטו אחר. בנוסף- רומקובסקי מכנה עצמו "ראש האלטסטנראט", כלומר "זקן היהודים"- זה ביטוי שקיים רק לגבי גטאות ברייך ולא בפולין- שם מכונים "יודנראט". ב- 6 בדצמבר 1939 מוקם יודנראט חדש בלודז'. רומקובסקי בחר את אנשיו. הפעם חברי היודנראט כמעט ולא מוכרים בקהילה- מספרם 67.

מרדכי-חיים רומקובסקי

בסוף ינואר 1940 הגרמנים מתחילים בלי שום הודעה מראש לגרש יהודים מבתיהם- הם נזרקים לרחובות.  ב- 8 בפברואר מתפרסם צו רשמי על הקמת הגטו ומפורטים גבולותיו. בתוך פחות משלושה שבועות על יהודי לודז' להתרכז ברובע באלוטי שבחלקה הצפוני של העיר. ליהודים ניתנה הוראה למסור את מפתח דירתם לשומר הבניין ולהשאיר מאחוריהם את תכולת הדירה. למרות הוראות הגרמנים לערוך את הפינוי באופן מסודר, היהודים לא הבינו את ההכרח לעמוד בזמנים שהקציבו הגרמנים. לאורך כל חודש מארס הגרמנים נכנסו לבתי יהודים ברחובה הראשי של לודז' ורצחו את היהודים בדירותיהם, זה היה הסימן שיש למהר ולעבור לתחומי הגטו. בה בעת החלו בגידור הגטו והוא נסגר הרמטית ב- 30 באפריל 1940.

מיד עם הקמת הגטו מקים רומקובסקי משטרה יהודית (קראו בספר הלימוד "שואה וזיכרון" עמודים 69-70 על המשטרה היהודית). זהו רעיון יוצא דופן כיוון שלפני המלחמה יהודים לא יכלו לשמש כשוטרים בפולין. רומקובסקי חשב ששוטר יהודי מוצלח הוא איש העולם התחתון- מי שיהלך אימים על תושבי הגטו. הוא בוחר לתפקיד ראש המשטרה את לאון רוזנבלט; כלכלן ודמות מוערכת בקהילה- כראוי לאדם שיבוא בדברים עם השלטונות הגרמנים. את השוטרים היהודים במשטרה של רוזנבלט בוחר רומקובסקי כפושעים של רובע באלוטי. רומקובסקי ממנה את שלום הרצברג, פושע מוכר בלודז', לשמש כמפקד בית הכלא המרכזי של הגטו. הוא ממנה את הרצברג לעמוד גם בראש וועדה מיוחדת שתפקידה לחשוף רכוש שהיהודים החביאו בגטו ומחוצה לו. עד מהרה הופך הרצברג לארכי- גנב בזכות עצמו והוא נתפש ע"י הגרמנים. רומקובסקי פועל לשחרורו ומעיד עליו טובות. נוצר מצב שהכל יודעים שהעולם התחתון שולט בגטו.

כל הגטו מתרושש תוך 3-4 חודשים מסגירתו. רומקובסקי מצווה למסור את שטרות הכסף ובמקומם מנפיק שטרות כסף של הגטו עם תמונתו המתנוססת עליהם.

בגטו הפגנות ושביתות כנגד רומקובסקי. הוא מורה לשוטרים להכות את המפגינים ולפזר בכוח את ההפגנות. היהודים בגטו אומרים שהם מעדיפים שהגרמנים ישלטו בגטו ולא רומקובסקי והמשטרה שלו! המשטרה בגטו לודז' אמונה על שיתוק מתנגדיו של רומקובסקי. בסוף אוגוסט 1940 רומקובסקי מקים מחלקה משטרתית מיוחדת שתפקידה למנוע הפגנות ושביתות ולפזרן אם מתרחשות. למחלקה הזו הוא ממנה רק פושעים! בשנת פעולתם הם לוקחים שוחד, דמי סחיטה- זו מאפיה בתוך הגטו. כעבור שנה רומקובסקי מפזר אותם כי חושש שיאבד לחלוטין את השליטה עליהם. רמת השחיתות של המשטרה בגטו לודז' היא עוד מאפיין מייחד לגטו זה. למרות הכל, ההפגנות לא נפסקו- להמונים ממילא אין מה להפסיד.

עתה ההפגנות הן בגלל הרעב. רומקובסקי מבין שאם לאנשים יהיה מספיק מזון הם לא ייצאו להפגין. בסוף קיץ 1940 הוא פונה מיוזמתו לגרמנים ואומר להם שייקחו בחשבון שלודז' הייתה עיר הטקסטיל הגדולה ביותר בפולין ובשטח הגטו יש הרבה מכונות טקסטיל ופועלים מוכשרים בתחום- מה שאין בשום גטו אחר. הוא מבקש מזון בכמות שיכולה להחזיק בני אדם ומעט כסף לכיסוי הוצאות בתמורה לרשימה שהגרמנים יתנו לו עם שורת דרישות בתחום הטקסטיל- הוא מבטיח ש"היהודים שלו" ימלאו אותה. כך מצליח רומקובסקי להפוך את גטו לודז' למפעל טקסטיל גדול עם הקצבה יומית של 250 קלוריות לפועל. סיסמתו :"עבודה תציל מרעב" אכן מוכיחה עצמה. הוא מצליח לפתור את תחושות הזעם והתסכול ע"י עבודה. רק לימים מסתבר שהעבודה הצילה את תושבי הגטו ממוות; חיסול הגטו נדחה שוב ושוב כיוון שהגטו סיפק מוצרי טקסטיל רבים ומגוונים לצבא הגרמני.

בדצמבר 1941 הגרמנים מתחילים לקחת יהודים מהגטו לטירה בקולמהוף, כ- 25 ק"מ מלודז'. שם מפשיטים אותם ומכניסים אותם למשאית. תוך 8 דקות הם נחנקים מגז המשאית. בסמוך לטירה מצוי יער- חלמנו, שם נזרקים לבורות המוכנים לקבורת המונים. באותו זמן רומקובסקי לא יודע מה גורל המשולחים.

הוא מבין שמשהו לא בסדר רק באקציות של ינואר 1942, אבל לא יודע בוודאות. ביודעין הוא שלח אנשים לפי דרישה של הגרמנים לאיזושהי מכסה במטרה להציל את מי שיש לו סיכוי להינצל. רומקובסקי מוכן להקריב את המעט כדי להציל את ההמון. זו לא אידיאולוגיה- אין לו ברירה. הוא חושב שעדיף למסור את אלו שלא מסוגלים לעבוד- כדי שיוכל להציל את העובדים.

 

היהודים בגטו לודז' באופן חריג ובלתי צפוי נשארו בחיים יותר מכל מקום אחר. הגטו עמד עד אוגוסט 1944- כשהרוסים כבר על גדות נהר הויסלה, במרחק שבוע מלודז'. רק אז הגרמנים מפנים את 70,000 יושבי הגטו לאושוויץ. אחרי שבועיים שוחררה העיר בידי הרוסים.

 

אדם צ'רניאקוב בגטו וורשה:

ב- 28 בספטמבר 1939 נפלה וורשה לידי הכובש הנאצי. עוד לפני שהעיר נפלה, ב- 23 בספטמבר כותב אדם צ'רניאקוב ביומנו שהוא מונה ע"י סטאז'ינסקי, ראש העיר הפולני, לשמש ראש הקהילה היהודית בוורשה. לפני המלחמה היה צ'רניאקוב חבר במועצת העיר וייצג את התעשיינים. סטאז'ינסקי הכיר אותו ולכן מינה אותו לראש הקהילה הדתית היהודית במקום ההנהגה שברחה מהעיר בזמן הקרבות. ב- 4 באוקטובר 1939 כותב ביומנו צ'רניאקוב שהוא נקרא אל הגרמנים ושהם הודיעו לו שהוא צריך להקים יודנראט בן 24 חברים ואותו מספר של ממלאי מקום. הוא עצמו מונה על ידם לראש היודנראט. הפעולה של סטאז'ינסקי היא שקבעה את הפיכתו של צ'רניאקוב לראש היודנראט. הגרמנים פנו לסטאז'ינסקי וביקשו שימליץ על היהודי הכי מוכר ומכובד בציבור וזה המליץ על צ'רניאקוב. צ'רניאקוב לא ראה במינוי דבר פסול. ביומנו לא מופיעים לבטים האם כן או לא לקבל את התפקיד. הוא רואה עצמו כמנהיג הקהילה תחת כיבוש.

כבר עם תחילת הכיבוש הגרמנים דורשים כופר ("קונטריביוציה") לפי גודל הקהילה. הדרישה מופנית לראש היודנראט. דורשים שמיכות, כריות, כסף וזהב, פרוות. ראש היודנראט, כמי שמכיר את אנשי הקהילה צריך לספק את הסחורה. הגרמנים לא אומרים לו איך... רק כמה. צ'רניאקוב אמר לגרמנים שאין לו אפשרות לספק את כל הקונטריביוציה כנדרש כי ליהודים אין כמות הזהב הדרושה, אבל יש יהודים בוורשה שיש להם בתי חרושת והם יכולים לספק חומרי גלם אחרים שהם שווי כסף.

ב- 4 בנובמבר 1939 נעשה ניסיון ראשון להקים גטו בוורשה. מפקד הצבא המקומי אמר לחברי היודנראט שתוך שלושה ימים כל 300,000 היהודים הוורשאים צריכים להתרכז במספר מצומצם של רחובות. הם פונים לצ'רניאקוב והוא הולך לגסטפו ומתלונן שלא יעמוד בכך, הגסטפו דוחה את הקמת הגטו. כך נדחית הקמת הגטו עוד מספר פעמים. באוקטובר 1940 מושל וורשה מעביר לצ'רניאקוב רשימה של רחובות הגטו המיועד ומורה לרכז את כל היהודים בגטו עד סוף החודש. הפולנים מתלוננים בפני הגרמנים על פינוי האוכלוסיה הפולנית מהמקום שדורשת יותר זמן והפינוי הסופי נדחה ל- 15 בנובמבר 1940. ב- 16 בנובמבר שוטרים גרמנים ופולנים לא מאפשרים יותר ליהודים לצאת מתחומי הגטו. באותו יום צ'רניאקוב מקבל הוראה להקים משטרת סדר יהודית בתוך הגטו. לראש המשטרה היהודית בוחר צ'רניאקוב את יוזף שרינסקי, יהודי מומר שהיה קצין במשטרה הפולנית. לשוטרים הוא ממנה אנשים שסיימו לפחות חט"ב וששירתו בצבא הפולני וללא עבר פלילי.

אדם צ'רניאקוב

כבר בנובמבר קיימים נתונים להידרדרות החיים היהודיים בוורשה. מתחילת פברואר 1942 צ'רניאקוב מחליט לדרוש מעשירי הגטו לשלם מסים "לשם כלכלת שכבת העוני"- זה לא מצליח. הוא נתפס בקרב המוני הגטו כחלש, כמי שאינו מצליח להפסיק את השחיתות בגטו. ככל שנמשכים החיים בגטו כך גוברת התופעה של ההידרדרות המוסרית. הפשיעה הולכת ופושטת בגטו. צ'רניאקוב מחליט "לטהר את הגטו מהשרצים" ביולי 1942 אבל לא מספיק. המשטרה בגטו הופכת להיות מושחתת, מנוהלת על-ידי ארגון "השלושה-עשר"- מאפיה של עבריינים המלשינים לגסטפו על יהודים.

צ'רניאקוב מחליט להתאבד ערב האקציה הגדולה ביולי 1942 (במשך 6 שבועות משולחים 300,000 יהודים מהגטו לטרבלינקה). ההחלטה שלו נופלת כשמבין שהגרמנים רימו אותו. במשך שנה הוא הלך לגרמנים ושאל לפשר השמועות שהגיעו לגטו על חיסול יהודים ואלה הרגיעו אותו שבוורשה לא יקרה כלום. הוא מאמין עד שהוא מקבל הוראה לספק 10,000 יהודים ליום המחרת ואם לא יעביר את הרשימות תומת אשתו ראשונה. צ'רניאקוב אינו מסוגל לחתום על שמות המשולחים שהוא יודע בוודאות שמשולחים למוות ולכן מחליט להתאבד.

התאבדותו של צ'רניאקוב עוררה כעס רב בתנועות הנוער. אנטק צוקרמן טען שצ'רניאקוב לא היה צדיק- שהוא התאבד כי לא הצליח להנהיג אורח חיים תקין בגטו. הוא מתריס כנגדו שהיה צריך להודיע בגלוי לתושבי הגטו מה עתיד לקרות ולא להתאבד.

את צ'רניאקוב מחליף ליכטבאום, אבל הוא לא דמות כריזמתית, הוא רק נושא בתפקיד באופן רשמי בפני הגרמנים. ארגון המחתרת אי"ל בראשות מרדכי אנילביץ' ואנטק צוקרמן סגנו תופסים את ההנהגה ומתחילים להכין את הגטו לקראת מרד. 

 

אפרים ברש בגטו ביאליסטוק:

ב- 27 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לעיר הטקסטיל ביאליסטוק. הם נכנסים לבתי היהודים שבמרכז העיר מוציאים 800 גברים ונערים וסוגרים אותם בתוך ביה"כ הגדול ושורפים אותם חיים. אירועי יום זה מכונים "יום שישי השחור". לאחר מכן פנו אל ראש העיר הפולני שימליץ על ראש יודנראט. הוא ממליץ על הרב גדליה רוזנמן, רבה הראשי של העיר. הגרמנים פונים לרב רוזנמן וזה ממליץ על מישהו שלדעתו יותר מוכשר ממנו- אפרים ברש. הרב רוזנמן מזמין אליו קבוצה של פעילים יהודים וביניהם ברש ומציע לו לקחת את תפקיד ראש היודנראט בפועל- כאשר רוזנמן עצמו ישא בתפקיד באופן רשמי. ברש אינו מסרב.

אפרים ברש למד הנדסה בגרמניה, יליד העיר וילקוביסק, בן למשפחה עמידה בעלת בנק פרטי בעיר. מצעירותו היה פעיל בתנועה הציונית. בשנת 1934 הוא עבר עם אשתו ושלושת בניו לביאליסטוק. בשנת 1938 מונה לתפקיד נשיא הקהילה היהודית בביאליסטוק. רוזנמן מציע לו את התפקיד כמטלה משותפת לשניהם והוא מסכים. ברש מקים יודנראט בן 24 חברים המייצגים את כל המפלגות היהודיות בעיר.

בראשית יולי 1941 מגיע הימלר לביקור בביאליסטוק ודורש להגביר את מעשי הרצח. ב- 11 ביולי הגרמנים תופסים 4,500 גברים ונערים ומוציאים אותם להורג ביער פייטראצ'י. בנוסף נחטפים יהודים רבים לעבודה ואחרים פשוט נורו למוות ברחובות העיר. נשות הגברים שנחטפו ליער פייטראצ'י פונות לברש ודורשות שיברר מה עלה בגורל יקיריהן. הוא פונה אל הגרמנים ואלו דורשים כופר עבור שחרורם. ברש אוסף כסף ותכשיטים מהאלמנות ומביאם לגרמנים ואז אלה אומרים לו שזהו תשלום כופר כדי שלא ייקחו עוד.

אפרים ברש

ב- 1 באוגוסט 1941 נסגר הגטו. המיקום של הגטו הוא אחד ההישגים הבולטים של ברש; כשנודע לו על התכנית להקים שני גטאות נפרדים בפרברי העיר הוא פונה לגרמנים ואומר שכל מפעלי הטקסטיל נמצאים במרכז העיר וממילא שם גם מצויות רוב השכונות היהודיות. הוא אומר שהיהודים יודעים לעבוד ואפשר לנצל עובדה זאת לטובת המאמץ המלחמתי. ברש מבין שכסף ושוחד יכולים לעבוד על הגרמנים. הוא מתחיל לאסוף מהיהודים כסף, תכשיטים ורהיטים יקרים ושומר אותם בכספת אצלו במשרד. בכל פעם שהיה הולך לגרמנים היה מביא איתו שוחד- זו השיטה שלו במו"מ עם הגרמנים. ברש ידע לנווט בין הצרכים של היהודים והדרישות והצרכים של הגרמנים. למן הרגע הראשון הוא חושב כיצד יוכל לדאוג שיהודי ביאליסטוק יוסיפו לחיות בכבוד יחסי, יוסיפו להתפרנס, לאכול ולשמור על בריאותם.

באוקטובר 1941 הגרמנים מספרים לברש על תכנית להקמת שני גטאות נפרדים בעיר. הוא מבין שהמשמעות היא חיסול. ברש משחד את הגרמנים בסכומי כסף גדולים והם מוכנים לבטל את התכנית בתמורה לפינוי 5,000 יהודים לגטו פוז'אניה. ברש עורך רשימות של המפונים והמשטרה היהודית מבצעת את הפינוי. המשולחים הם היתומים והאלמנות של נרצחי יולי 1941. ברש חשוף לביקורת נוקבת בגטו ומבקש את מחילת תושביו. הוא שולח כסף לגטו פוז'אניה. כ- 2,500 מהמגורשים מצליחים לברוח ולחזור לביאליסטוק והם נרשמים כפליטים ברשומות היודנראט אך לא מדווחים לגרמנים.

גטו ביאליסטוק הופך אף הוא למחנה עבודה. ברש מעלה רעיון לקיים תערוכה של כל המוצרים שמפעלי הגטו יודעים לייצר ומזמין גרמנים בעלי תפקידים לתת הזמנות לייצור. רוב ההזמנות מגיעות ממחלקת האספקה של הצבא במחוז ביאליסטוק. ייצרו שרוכי נעליים, מעילי פרווה, גרביים, גטקעס, מדים, כובעים, כפפות, סיגריות, מברשות, מזוודות. ברש הופך את הגטו לגטו מצליח ואכן יהודי ביאליסטוק אינם סובלים מרעב. במחלקות היודנראט השונות- סעד, בריאות, חינוך, מסים... ברש מציב מומחים. היודנראט ערך רישום מי מבתי האב מסוגל לשלם מסים. מערכת הענישה הייתה יעילה אף היא. רוב התושבים שילמו מסים ליודנראט והמשתמטים הושמו בכלא. עם הכסף הצליח ברש ליצור קשר עם בתי חרושת לתרופות בגרמניה ששלחו לו תרופות לגטו.

ב- 1 בפברואר 1943 הגרמנים דורשים מברש רשימה של 17,600 יהודים לשילוח. ברש מתווכח ומצליח להוריד את המכסה ל- 6,300 ומסכם על שלושה טרנספורטים. הוא מסרב להכין את הרשימות בעצמו ואומר לגרמנים שהם יכולים להיכנס ולקחת את מי שהם בוחרים. הגרמנים מבטיחים לברש שלא ייגעו ביהודים שיהיו בבתי החרושת בזמן האקציה. ברש מורה למשטרה היהודית לא להשתתף באקציה. הוא מדווח לחברי היודנראט על האקציה הקרבה ואף מזמין אליו את מרדכי טננבוים ראש תנועת "דרור" ושופך ליבו בפניו. טננבוים מזמין את ברש ומשפחתו לבונקר שלו. ב- 5 בפברואר 1943 בשעה 5 בבוקר החלה האקציה. בסיומה נתפסו ושולחו מהגטו 10,000 יהודים. אחרי האקציה הגטו חוזר לחיים. מעמדו של ברש מתחזק- לא נגעו בבתי החרושת.

בהפתעה מוחלטת, חצי שנה אחרי האקציה, ב- 15 באוגוסט 1943 מגיעים לביאליסטוק חייליו של אודיליו גלובוצניק. לפנות ערב קוראים את ברש אל משרדי הגסטפו. הוא לא יודע שהגטו כבר מכותר. לברש אומרים שהגטו אמור להתפנות למחנות עבודה במחוז לובלין. ברש בהלם. הפעם שתדלנותו אינה עוזרת לו. הוא מקבל הוראה להודיע ליהודי הגטו להתייצב בבוקר לשילוח. לכל אחד מותר לקחת חבילה בת 3 קילוגרם. ברש מבין שהגטו מחוסל. הוא חוזר למשרדו ומכתיב למזכירתו כרוז לפיו על היהודים להתרכז בכיכר השילוחים בשעה 9 בבוקר. בלילה נתלה הכרוז על לוחות המודעות בגטו. המחתרת מבקשת לפתוח במרד עם תחילת האקציה. בחורות מהמחתרת צועקות ברחובות באידיש ליהודים לא ללכת לכיכר השילוחים אלא להתנגד- תושבי הגטו שלא ידעו עד לרגע זה על קיומה של מחתרת מתייחסים אל הבחורות כמשוגעות ומתייצבים לצידו של  ברש בכיכר השילוחים. ברש שבוי בקונספציה של עצמו, הוא בוחר ללכת עם המזוודה, לשמש דוגמא, הוא באמת מאמין שהם משולחים ללובלין לעבודה, שיש סיכוי לשרוד. פינוי הגטו נמשך חמישה ימים במהלכם מפונים 25,000 יהודים. 12,000 אכן נשלחים לעבודה במחנות בלובלין- היתר לטרבלינקה!

נובמבר 1943, "חג הקציר"- ביום אחד חוסלו 44,000 יהודים במחנות של לובלין, מתוכם 17,000 במחנה מיידנק- ובהם 15,000 יהודי גטו ביאליסטוק. בין הנרצחים באותו יום היו גם אפרים ברש והרב רוזנמן.

היחס ליודנראט לאחר השואה במדינת ישראל:

בשנות ה- 50 האווירה הכללית הייתה של עליהום כולל על היודנראט. הדימוי היה של משתפי פעולה עם הנאצים, ושכל היודנראטים הם אותו הדבר. מי שתבע את הביטוי 'משת"פים' לגבי היודנראטים היו הניצולים אנשי תנועות הנוער בשנות החמישים המוקדמות בישראל. הם הגיעו לארץ והתחילו להשמיץ ולהעליל על היודנראטים באופן גורף לחלוטין מברש (ביאליסטוק) צ'רניאקוב (וורשה) ורומקובסקי (לודז') זה הפך להיות "היודנראטים" ברבים. ההאשמה הייתה שהיודנראטים העדיפו שיתוף פעולה עם הגרמנים על פני חברי תנועות הנוער ולכן הערימו קשיים על הלוחמים חברי המחתרת. עמדה זו התקבלה על המפלגות בישראל החדשה. ההאשמה הזו תאמה לתפיסה הכוללת שרווחה בארץ בשנות ה- 50 שהיהודים באירופה הלכו כצאן לשחיטה. בן-גוריון אמר שהשואה היא תוצאה של הגלות וצריך להתכחש לגלות, פועל יוצא- להתכחש למה שעברו בשואה ולהפוך כמה שיותר מהר ל"צברים".

בשנת 1951 נחקק "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה". חברי המחתרות הניצולים נהגו להעלות על נס את ההתנגדות היהודית- ציון הגבורה שבמהלכה הושמעה ביקורת ותרעומת על היודנראטים "שסימאו את עיני היהודים ומנעו מהם להתנגד". האווירה הפוליטית והחברתית הזו מתחילה להשתנות רק במשפט קסטנר. מדיון פרטי הופך המשפט במהרה לויכוח ציבורי עקרוני ונוקב על התנגדות יהודית ועל היודנראטים. פסק הדין של ביהמ"ש שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן" הפך מטבע לשון שהעצים את היחס השליל של הציבור היהודי למנהיגות היהודית בתקופת השואה. בעקבות משפט אייכמן חל השינוי הגדול. הניצולים מתחילים לספר את קורותיהם במחנות ובגטאות ומתחילות להישמע גם עדויות אחרות על היודנראטים.

היום מקובל לבחון כל מקרה לגופו.